מן הכלל אל הפרט

בשיעורים הקודמים עסקנו (די ארוכות) בנושא ההליכה אחרי הרוב, כחלק מסדרת השיעורים על כפיית הדעות בעולם המודרני. בשיעור זה ברצוני לחרוג מעט מהנושא המרכזי הזה ולהציג מהלך הנוגע לעצם המבנה של הנפש האנושית ביחס לחברה, מתוך התבוננות בפרשיות "מטות- מסעי". לדעתי בפרשיות אלו יש עקרון חשוב ומהותי הנוגע לאופן שבו נכון, או לא נכון, לבנות את יחסיו של האדם עם סביבתו והחברה הרחוקה יותר.

פרשות מטות ומסעי הן למעשה סוף הצד הסיפורי של התורה, מכאן ואילך מדובר על "שיחת סיכום" של משה רבינו, הנאמרת כולה בזמן מצומצם מסויים, ולמעשה ההמשך הישיר של הפרשות הללו הוא מות משה וסיום התורה. בפרשות אלו עוסקת התורה ב"סיומים" של מצוות והכנת העם לשלב הכניסה לארץ. כך עוסקת התורה בגבולות הארץ, באופן שבו תתבצע חלוקתה, בנתינת הנחלה לבני גד ובני ראובן וכדומה.
אולם, תחילתה של פרשת מטות תמוהה במקצת, שם עוסקת התורה בעניין הפרת הנדרים שהבעל יכול להפר לאשתו:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמו: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ:
(במדבר פרק ל)

שני דברים צריכים הבנה בפרשיה זו: א. עצם מיקומה של מצווה זו כאן, כל כך סמוך לסיום התורה, וְ ב. אמירתה של פרשיה זו ל"ראשי המטות", מדוע נאמרת מצווה זו, בצורה מיוחדת, לראשי המטות שלא כמו שאר המצוות?

נדמה לי שמעיון במהלך שאר הפרשה ופרשת מסעי ניתן לעמוד על נקודה מעניינת- התורה עוסקת בפרשיות אלו במקרים שהם מצד אחד "סיומיים", כלומר, מכינים את העם לקראת מות משה, ומצד שני "פרטיים", כלומר: עוברים יותר ויותר ל"יוזמות" פרטיות של חלקים מעם ישראל. אם תרצו, שני הדברים קשורים בצורה ברורה בניהם. מכיוון שאנו מתקרבים למותו של משה מתגברת בעם היוזמה הפרטית ואירועים שבהם משה פחות מעורב. כך אנו עוסקים בפרשיות אלו במלחמת מדין שבה משה לא לוקח חלק!!! ומי שעוקב אחרי מהלך האירועים במדבר לא יכול שלא להתפלא לעובדה זו (משה עד היום היה מעורב בכל דבר שקרה לעם במדבר, כולל הכל, ולכן אי השתתפותו במלחמה היא פלא גדול). כמו כן אנו מוצאים בפרשה הלכה ראשונה הנלמדת לעם על ידי מישהו אחר מלבד משה, כאשר אלעזר הכהן הוא זה שמלמד את העם את דיני הטומאה של הכלים, אנו מוצאים את היוזמה של החיילים לתת תרומה (שוב, דבר לא רגיל ללא יוזמה קודמת של משה), אנו רואים את בני גד ובני ראובן היוזמים נטילת נחלה ללא התערבות קודמת של משה (ובניגוד לדעתו, למעשה) ועוד... כחלק מההכנה לפטירתו של גדול המנהיגים ישנם תהליכים של העברת חלק מהיוזמה לעם ומשמעות גוברת והולכת של אנשים אחרים בהתארגנות לקראת הכניסה לארץ.

על הרקע הזה הולכת וגדלה תמיהתנו לגבי פרשת הנדרים בתחילת "מטות". מדוע בדיוק מובאת פרשיה זו כאן ומה חלקה במארג ההתארגנות לקראת פטירת משה והכניסה לארץ?
כדי לענות על שאלה זו ברצוני להעלות תמיהה נוספת בפרשיה (שעליה לא נענה כאן, אלא נדון בה במסגרת הנושא הבא בקורס באמונה, נושא היחס לנשים והתורה), והיא עצם הדין שבו בעל יכול להפר את נדרי אשתו. לכאורה מדובר כאן על הסתכלות פטריאכלית על מבנה המשפחה, שהרי מדוע שבעל יוכל להפר במילה אחת נדר שנדרה אשתו? מדוע התורה מעניקה לו כח כל כך גדול בנוגע להתנהגותה של האשה? האם אין כאן העדפה ברורה של המין הגברי במשפחה?

כמו שכבר אמרתי, אין ברצוני להיכנס כאן לעצם הדיון בנושא מעמד האשה ביהדות, אלא לראות (כרגע...) את הצד הברור שבעצם סמכות זו. אין ספק שהתורה כאן מעמידה את המשפחה היהודית בדרגה גבוהה מאוד, הקשר בין בעל לאשתו הוא כל כך חזק עד כדי שהוא יכול להפר את הנדר, או במילים אחרות- נדר של אשה אינו "תופס" עד שאין אנו רואים הסכמה של הבעל לעניין. על פי ההקשר בפסוקים נראה שמדובר בדבר לא פשוט, כי התורה משתמשת בביטוי "וה' יסלח לה", כלומר: מדובר בעצם בחטא מסויים, אלא שה' סולח. חז"ל מלמדים אותנו שלא כל נדר בעל יכול להפר, אלא דווקא נדרים הנוגעים "בינו ובינה", כלומר, דברים הקשורים לקשר שבין האיש והאשה. קשר זה, בין הזוג, הוא כל כך חשוב, עד כדי שהתורה נתנה כח לבעל להפר את הנדרים, כדי שאלה לא יפריעו לקשר הזוגי! יש כאן הצבה של המעמד המשפחתי בנקודה גבוהה, גם מול "חטא מפורש" של אי קיום נדר.

לדעתי זהו גם הקשר של פרשיה זו לפרשת מטות. כחלק מההכנות לכניסה לארץ מחזקת התורה מאוד את מעמדה של המשפחה היהודית. משפחה זו היא הגרעין החשוב ביותר לקראת ההתמודדויות החדשות שבישיבה בארץ, שהרי בארץ ישראל לא כולם יהיו קרובים למנהיג או לבית המקדש, כשם שלא כולם יוכלו לקבל בקלות את מרותם של גדולי התורה (בגלל ריחוק פיזי, אינני נכנס כאן לבעיה הנפשית שבקבלה זו). במצב כזה עתידה לעלות באופן משמעותי חשיבותה של המשפחה. היחידה המשפחתית היא זו שתעמוד ביחד כנגד הקשיים וההתמודדויות, ולכן התורה עושה מאמצים להעניק משמעות נוספת, חזקה יותר, לתא המשפחתי שהוא חשוב מאין כמוהו בישיבה בארץ ישראל.

על פי הסבר זה עדיין נותרה נקודה חשובה להבנה- מדוע דווקא פרשיה זו נאמרת ל"ראשי המטות"? מה עניינם של אלו בפרשיה "משפחתית" זו?
לדעתי, מהווה נקודה זו את הצד השני של המטבע. שוב, לקראת הכניסה לארץ, ניתן היה לחשוב שאובדים חשיבותם של השבטים, של המנהיג המרכזי ושל היחס הלאומי. ולכן, דווקא כאשר התורה עוסקת בחיזוק התא המשפחתי הרי שהיא מביאה את הפרשיה לפני "ראשי המטות"- לשמור את הקשר לשבט ולהמשיך להעניק משמעות לצד הזה באומה.

במילים אחרות- לפני הכניסה לארץ התורה "מעבירה" יותר סמכות לפרט, ליחידות הקטנות שבאומה וממילא למשפחה, אולם התורה עושה זאת מתוך המשך הסתכלות על חשיבות השבט, הקבוצה והאומה. שני הצדדים חשובים לקראת הבניה לדורות, לא ניתן להיכנס לארץ ללא חיזוק הצד הפרטי, בדיוק כשם שלא ניתן לוותר על מעמדם של השבטים ושל המנהיגים החברתיים. נקודה זו חורזת את שתי הפרשות (מטות ומסעי), בכל פרשיית משנה אנו מוצאים את שני הצדדים, את הצד הכללי ואת הצד הפרטי (המתגבר והולך). אף יוזמה מאלו שמנינו בתחילת השיעור אינה "עוברת" ללא אישור סופי של משה רבינו, או של הסמכות השבטית. כך בתהליך החלוקה של הארץ מודגש מקומם של ראשי השבטים, ביוזמת התרומה של החיילים הם באים לקבל את אישורו של משה וכדומה. בסיפורן של בנות צלפחד אנו מוצאים את שתי הנקודות בצורה בולטת. מצד אחד הן אלו שיוזמות את קבלת הנחלה באופן עצמאי ומקבלות אותה על פי דרישתן, אולם מצד שני גם הצד השבטי אינו מקופח- בסוף פרשת מסעי (הסיפור האחרון בתורה!!) הן מתחתנות עם בני דודיהן ומשאירות את הנחלה בשבט מנשה.

כך בונה התורה את ההכנות לכניסה לארץ ולפטירת משה רבינו- מצד אחד חיזוק הפן האישי, הפרטי, תוך בניית היוזמה הפרטית והמשפחה, ומצד שני הענקת סמכויות רחבות לקהילה. שני הצדדים הם צדדים משמעותיים בנפשו של האדם ושתי הפנים חשובות לצורך בניית אישיות מוצקה. מצד אחד צריך לקבל מהחברה וצריך את החוזק שבה, והתורה אינה מוותרת על המבנה הזה בחוסן הלאומי, ומצד שני יש מקום חשוב להתחזקות היוזמה הפרטית, ליותר דברים המתחילים מ"השטח" ולא רק מכוחו של מנהיג כמו משה.

כפי שכבר ציינו בעבר, בכל דור שבו היתה "הגזמה" לצד אחד, הדבר גרם לקשיים עצומים. אם בדורות שבהן הלאומיות גברה ומחצה את הפרט ואת שאיפותיו ואם בדורות שבהן הפרטיות הפכה לנקודה המרכזית, סחפה רבים וזנחה את הלאומיות לאנחות (שגרמו גם הרבה אנחות אצל הפרט). האמת, כמעט כרגיל, היא באמצע. חשוב לבנות אישיות המורכבת משני הצדדים, חיזוק של היוזמה הפרטית וההסתכלות האישית על המציאות ותרומתי לה, וכן בניה של ההסתכלות החברתית.

בסגנון של השיעורים שאנו עוסקים בהם עכשיו הייתי אומר כך- מצד אחד יש לבחון כל הזמן את הרוח הכללית, לבחון מה אני יכול או לא יכול לקבל ממנה, לראות את נטיית הנפשות והמבנה החברתי המתגבש וכדומה, ומצד שני יש חשיבות עליונה לשמירה על עצמאותו של הפרט, אופן מחשבתו הבלתי תלוי ויוזמתו.

איך ניתן לשלב בין הדברים? לענ"ד הכלי המרכזי היא התורה והכלים שהיא בונה בנפשנו. נושא שאולי נעסוק בו בשיעור הבא.